בעיניים פקוחות: ועדת טרכטנברג ואנחנו

בפוסט האחרון שלי הסברתי, בין השאר, למה אני חושב שאין טעם לשאת ולתת עם משרד האוצר. בפוסט הזה אני רוצה לטעון בערך את ההיפך: שלמרות החשדנות המובנת מאליה ביחס אליהם, חשוב לקיים דיון עם ועדת טרכטנברג, ובפרט עם “צוות מנואל” שמרכז את פעילות המדיה החברתית שלה. אבל לפני שאני אסביר למה ואיך, אני צריך לבשר לכם את החדשות הרעות: אני חושב שועדת טרכטנברג נולדה בחטא. היא נועדה למנף את המאבק לצרכי משרד האוצר, ולהרוג אותו. אנחנו צריכים לנסות להציל אותה מעצמה.

כל מי שמתעסק עם מאבקים חברתיים יודע שהם חיים על זמן שאול. הסיבה שהם מצליחים לעתים כל כך רחוקות היא שמוסדות השלטון יכולים לחכות עד שהאנרגיה הראשונית תדעך ואנשים יתחילו לריב זה עם זה או סתם להתפזר לחיים האמיתיים שלהם, שאותם ניתן להשהות רק לתקופה מוגבלת מאוד[1]. ועדה, או משא ומתן, מאפשרים למסמס את המאבק, או להציג את המתנגדים להם ככאלה שלא באמת רוצים שינוי אמיתי. ואם הושגו פתרון או פשרה, תמיד אפשר להפר אותם אחרי שהאבק שוקע. זו טקטיקה קלאסית של הממשלה ומשרד האוצר. זה אולי נשמע קונספירטיבי, אבל הטרגדיה האמיתית של הפוליטיקה שלנו היא שזה שגרתי לגמרי. אם אתם לא מאמינים, ראו את הקישורים בפוסט הקודם שלי. לכן אני מרשה לעצמי לכתוב כאן בפירוש וללא היסוס: ועדת טרכטנברג הוקמה בעיקר כאמצעי לניצול וחיסול של המאבק.

שני רמזים חשובים לכך הם הרכב הועדה והמנדט שלה. הועדה מורכבת ממיטב הכלכלנים שבשרות המדינה, בעבר ובהווה[2], עם עוד כמה תוספות מהמגזר הפרטי, ומתחומים כמו חינוך וביטוח לאומי. לא תמצאו שם את דן בן דוד, תמר בן יוסף, או אביה ספיבק. בפועל, הועדה היא סמינר קטן שבו הכלכלנים הראשיים של האוצר ושירות המדינה ינסו לכוונן את המערכת שהם יצרו, ושיצרה אותם. לא מעורר תקווה. אם אני מבין את מנדט הועדה, המטרה שלה מוגבלת מאוד: לשנות את שיעורי המס (ולא את סך הכל הגביה) ואת חלוקת התקציבים בין משרדי הממשלה שונים, ולהגביל את עוצמתם של ה”טייקונים”. מה לגבי הדיור? ובכן, אתם זוכרים את מסיבת העיתונאים הקטסטרופלית שבה נתניהו הציג תכנית דיור שנקרעה לגזרים על ידי כולם פחות או יותר עוד באותו היום? אז לועדה יש גם מנדט להתוות “צעדי יישום” לתוכנית הזאת. זה לא רק מעליב, אלא גם משרטט היטב את גבולות הגזרה הצפויים של הועדה: אם אני קורא נכון את המפה, היא לא אמורה ליצור שינוי חברתי וכלכלי עמוק, ולהתערב בתכנון בפועל.

בקיצור, נראה שנתניהו מינה ועדה תפורה שמטרתה לקחת כסף ממשרד הביטחון ולהעביר לשאר המשרדים, ולהחליש את הטייקונים – צעדים שבמצב הפוליטי הרגיל הוא לא יכול היה לבצע. חשוב לזכור שהצעדים הצפויים הללו הם לא תשובה למחאה – הם משהו שנתניהו וראשי האוצר חולמים עליו כבר שנים. בתמורה להשגת היעדים האלה, נתניהו מוכן להקריב את תפיסת המיסוי הניאו-ליבראלית שלו, ולהעלות את המסים הישירים. מחיר לא רע מבחינתו, אם זה באמת יעבוד. בינתיים, המחאה תתמוסס, ספטמבר יבוא, משהו כבר יקרה (הפוסט נכתב אתמול. כמו שאנחנו יודעים, זה כבר קרה). ועד הבחירות הבאות הוא יוכל לסובב את כל האפיזודה הזאת כהישג.

אם זה המצב, האם אנו לא חייבים לצעוק זאת מעל כל עץ ושיח רענן, להלחם ולסרב לשתף פעולה עם הועדה? לטענתי, לא. אנחנו לא עיוורים, אבל אין לנו מה להרוויח מאסטרטגיה כזאת. יהיה מה שיהיה עם צוותי רוטשילד, ואם המשך המאבק, ועדת טרכטנברג עומדת להיות מוקד חשוב של עשיה ותשומת לב. יש לה סמכויות מעשיות, ויש סיבות – שאני תיכף אפרט – להאמין שהיא באמת יכולה ליצור התחלה של שינוי. האם היא יכולה לתת לנו כל מה שאנחנו רוצים? ברור שלא, ולא רק כי אנחנו לא יודעים או לא מסכימים. אבל אנחנו יודעים מה המנדט שלה, ואנחנו יודעים מה נקודת הסיום המשוערת שלה, ואנחנו יכולים לנסות ולדרבן אותה להגיע אל מעבר להם. לכן, המטרה שלנו צריכה להיות ברורה מאוד: בלי שום קשר להמשך המאבק, אנחנו צריכים לנסות לגרום לועדה ללכת עד כמה שיותר רחוק לכיוון שאליו הצבענו בחודש האחרון: צדק חברתי ומדינת רווחה.

למה אני חושב שיש טעם לנסות ולהשפיע על הועדה? ובכן, אין דרך יפה להגיד את זה, אז אשים את זה הקלפים ישר על השולחן: אני מאמין בבני אדם. אני מאמין שיש להם יכולות מדהימות, ומוסר, ומצפון, וגמישות מחשבתית. אפילו לכלכלנים. ואני מאמין שזה נכון גם לגבי חברי הועדה. ואני מאמין שהם מבינים שאנחנו נמצאים במצב היסטורי ייחודי שבו הביטוי “שינויים רדיקליים” הוא לא קללה. ישראל נמצאת היום בחזית הלא ממופה של יחסי מדינה-חברה-כלכלה. גם המשבר וגם המאבק שלנו הם גלובאליים לא פחות מהיותם מקומיים, ואין לנו מודל להעתיק ממנו. העולם כולו נמצא תחת ערפל קרב שבו מדינות, תאגידים, שווקים פיננסיים, וקהילות אנושיות נאבקים זה בזה ובאותה עת מנסים למצוא שיווי משקל חדש שיאפשר להרגיע את המהומה שבה אנו שרויים מאז תחילת העשור הקודם. ואני מאמין שחברי הועדה יכולים לחתור מעבר לצפוי ולמובן מאליו. למה אני מאמין? כי זה מה שהם אמרו.

התפקיד שלנו הוא להזכיר להם שהם נושאים באחריות כלפי אזרחי ישראל, ולא כלפי הממשלה, משרד האוצר, נתניהו, או שטייניץ. לדחוף ולעודד אותם ללכת עד לקצה גבולות המנדט שלהם, שיש בו מספיק עמימות כדי לפרש אותו באופן מרחיב, ולהצביע מפורשות על מה שמעבר לו. לומר להם שאם הם יחליטו לאתגר את עצמם ואת מי שמינה אותם, אנחנו נהיה כאן כדי לתמוך בהם. אבל כדי שכל זה יהיה אפשרי, צריך להתחיל מצעד אחד: לתת להם להנות מהספק. לתת להם מוטיבציה ללכת לכיווננו. אם הם ירגישו שלא ניתן לרצות אותנו בשום אופן, אין להם שום סיבה לנסות. אבל אם נדרוש מהם להתייחס אלינו ואל עצמם ברצינות הראויה, ונתייחס אליהם בהתאם, יש סיכוי שהם באמת יעשו את זה.

ונניח שהחלטנו לעשות את זה, מה זה אומר בפועל? זה אומר ליצור שיחה אמיתית עם אנשים אמיתיים. זה עסק תובעני. כי כדי לנהל שיחה אמיתית צריך לדעת להתאפק, וגם להקשיב לצד השני. אבל אפשר להרוויח כאן המון: בשיחה אמיתית, הדוברים הם אנשים, לא קלישאות שמבטאות את עצמן דרכנו. בשיחה כזאת, יש מקום לשינוי אמיתי. הצעד הראשון בכיוון הנכון כבר נעשה, לטעמי, על ידי מנואל טרכטנברג עצמו ועל ידי אנשי “צוות מנואל”, ד”ר אורן צוקרמן ושירי פרציגר כהן, ניב ליליאן שמנהל את אתר “הידברות” ומספר עובדים נוספים שאינם מזוהים בשמם (דרך אגב, למה לא?). הבחירה לייצג את הועדה על ידי קולות אנושיים, אמיתיים, ידועים, היא הימור נועז, כי בלי ניסוחים מוכתבים מראש ובירוקרטיה ואנונימיות להתחבא מאחוריהן, הכל יותר קשה ומאתגר.

ועכשיו לפואנטה של הפוסט הזה. כאזרח האינטרנט וכחוקר יש לי רתיעה חריפה, כמעט אוטומטית, מאנשים שמשתמשים בהבנה שלהם את המדיום כדי לשווק דברים. אבל אני מוכן לתת לאנשי “צוות מנואל” – כמו לועדה עצמה – להנות מהספק, ומוכן להתייחס ברצינות למה שהם אומרים על עצמם: שהם שם בשבילנו; שהם מאמינים במה שהם עושים. אחרי הכל, הם בשר מבשרנו: גולשים ותיקים, עכברי אינטרנט. אני מצפה מאנשים כאלה לזכור שהם לא רק מועסקים בפרויקט חשוב ומלהיב, אלא גם אזרחים בעלי אחריות חברתית. ושיודיעו לנו, כמה שיותר מהר, עד כמה הם – או, במלים אחרות, אנחנו – מסוגלים להשפיע. ואם יסתבר שתפקידם מסתכם בהרגעה ובספינים – אני מקוה שהם ימצאו בעצמם את היושרה הנחוצה כדי להתפטר. אחרת, לדעתי האישית, הם לא ראויים יותר להניח את טביעת מקלדתם על רשת האינטרנט העברית. אחריות חברתית היא שם המשחק. ושוב, כדי שהם יזכרו את זה, אנחנו צריכים לדבר איתם, ולשאול אותם, ולהזכיר להם שאחרי שההרפתקאה הזאת נגמרת, הם יצטרכו להמשיך לחיות כאן איתנו.

ומה לגבי תוכן השיחה שלנו עם הועדה? באופן לגמרי לא מפתיע, דוקא בנושא הקריטי הזה יש לי יחסית מעט מה לומר. בעיקר, צריך ללחוץ לקבל תשובות כמה שיותר מהירות על גבולות הגזרה שהם קובעים לעצמם. יש כמה נושאים שהתעלמות מהם, לדעתי, תהיה מעילה בתפקיד הועדה: בעניין משרד האוצר, צריך לדבר על חוק ההסדרים האנטי-דמוקרטי; על אחיזת החנק של חשבי האוצר במשרדים הביצועיים, שגורמת לתת ביצוע כרוני; על מיקור החוץ של כל שירות אפשרי, לפעמים במחירים איומים לציבור מקבלי השירותים ולעובדים; על ה”קיצוצים הרוחביים” הבלתי פוסקים שאינם מאפשרים תכנון מסודר; על הזליגה המתמדת של תקציבים אל משרד הבטחון מעבר לתקציב שמאושר לו. בעניין יחסי העבודה במדינה, צריך לעסוק בהדרדרות ההולכת ונמשכת של מצבם של העובדים בישראל, ובעיקר עובדי הקבלן; בתפקידה של המדינה כמעסיק הגדול במשק בתהליך הזה; במצבם הבלתי אפשרי של מפוטרים בגיל מבוגר שאינם יכולים למצוא עבודה. צריך לדון גם במצבם של הפלסטינים אזרחי ישראל, באפלייתם הישירה והעקיפה בשוק העבודה, בשירות המדינה, במוסדות התכנון, בחינוך ובכלל. צריך לדון בהחייאת הדיור הציבורי, בפיקוח על מחירי הדירות, ביחס של ישראל לשווקים הפיננסיים, שאירופה כבר החלה להטיל עליהם מגבלות ראשונות. ולבסוף צריך לשאול ולברר האם, במשק הישראלי הקטן, הגברת התחרותיות היא המדיניות הנכונה להקלת הנטל, או שמא דווקא פיקוח ממשלתי.

זהו. כתבתי הרבה יותר מדי. עכשיו תורכם.


[1]  אנחנו כבר רואים את זה קורה מסביבנו, וזה ילך ויחמיר. זה תהליך טבעי, והוא מהיר וקשה יותר במשטרים דמוקרטיים. זה לא אומר שהמאבק נכשל, זה רק אומר ששלב הכריזמטי, המרגש, הולך ודועך, ועכשיו יגיע משהו חדש. קשה יותר, אבל אולי גם פורה יותר.

[2]  למשל: אייל גבאי, מנכ”ל משרד ראש הממשלה; יורם גבאי, ממונה לשעבר על הכנסות המדינה; גל הרשקוביץ, ראש אגף תקציבים במשרד האוצר; רפי מלניק, ראש צוות מאקרו של מנכ”ל האוצר; קרנית פלוג, משנה לנגיד בנק ישראל; שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של רשות ההגבלים העסקיים. יש עוד, אבל אני מקווה שהדפוס ברור. דרך אגב, אני מתנצל בפניהם על השמטת התארים האקדמיים – רובם דוקטורים לכלכלה, או לכל הפחות בעלי תואר שני

Advertisements
This entry was posted in Uncategorized, אינטרנט, פוליטיקה. Bookmark the permalink.

4 Responses to בעיניים פקוחות: ועדת טרכטנברג ואנחנו

  1. “…ואם יסתבר שתפקידם מסתכם בהרגעה ובספינים – אני מקוה שהם ימצאו בעצמם את היושרה הנחוצה כדי להתפטר. אחרת, לדעתי האישית, הם לא ראויים יותר להניח את טביעת מקלדתם על רשת האינטרנט העברית. אחריות חברתית היא שם המשחק. ושוב, כדי שהם יזכרו את זה, אנחנו צריכים לדבר איתם, ולשאול אותם, ולהזכיר להם שאחרי שההרפתקאה הזאת נגמרת, הם יצטרכו להמשיך לחיות כאן איתנו…”

    וואו, גימל, אולי כדאי שאארוז את הפרוות ואעמיס את המזחלת כבר עכשיו – כי אתה מאיים לשלוח אותי אל הקרח הקיברנטי, ולשלול ממני את הזכות להטביע את טביעת מקלדתי על הרשת העברית (באת בזמן טוב, המקלדת שלי בדיוק היום התחילה לעשות בעיות), אם חלילה אבגוד באחריות החברתית… 🙂

    ועכשיו ברצינות: אני מדבר רק בשם עצמי ומה שאני מתכנן לאתר “הידברות” (“צוות מנואל 2011” הם מיזם נפרד, ואני לא מדבר בשמם), אבל הרשה לי להסיר דאגה מלבך. שהשר איתן פנה אלי אך לפני יומיים, הוא הדגיש בפני את העובדה שאתר “הידברות” *איננו* שופר של הממשלה. הוא מכיר אותי היטב, וידע שאלמלא היה כך, כלל לא הייתי שוקל את המשרה…

    אתר הידברות הוא בדיוק ההיפך – השופר של העם לוועדה. כמו שכתבתי לך, נתנו לי אמנם כלים ומשאבים צנועים, אבל אני מבטיח לך שנעשה את כל מה שאנחנו יכולים כדי לתת במה לכל הקולות – ולהעביר כמה שיותר מהם לאוזניי ועיניי הוועדה.

    מה יעשו עם זה מעבר לכך, זה כבר לא בידיי. אני אישית מעולם לא פגשתי, ואני לא מכיר כלל את חברי הוועדה. קיבלתי שלשום בבוקר פניה מהשר איתן, ולאחר לבטים, החלטתי להירתם למאמץ החשוב הזה. אתה צודק שזו שעה היסטורית ויש לי אחריות. אעשה כמיטב יכולתי, במסגרת הקיים.

  2. אורן צוקרמן says:

    כל מילה בסלע.
    בכבוד,
    אורן

  3. alon antin says:

    פוסט מרשים ומעורר השראה, כל הכבוד.

  4. alon antin says:

    לדעתי השאלה האמיתית היא איך ניתן להפוך את המחאה לתנועת תיקון אמיתית הבנוייה על עקרון החסד, האהבה, האחריות והסולידריות, כיסוד המניע את כל המעשה האנושי.
    http://maagalim.wordpress.com/2009/02/01/%D7%9C%D7%90-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9A-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%90%D7%AA%D7%94-%D7%91%D7%9F-%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9F-%D7%9C/
    אני רואה פעולות קבוצתיות וכלים שנוצרים במחאה אז אבחר להיות אופטימי 🙂

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s