על הסיבות למצב העגום בו אנו נמצאים ואיך היה אפשר למנוע אותו

דאגלס קופלנד כתב פעם על נוסטלגיה אולטרה-קיצרת טווח, תחושה הגורמת לאנשים לומר דברים כמו “אלוהים, החיים היו כל כך הרבה יותר טוב לפני שבועיים!”. ובכן, אני די מזדהה עם התחושה הזאת כרגע, ולא קשה למצוא סיבות לכך: מזג האוויר המגעיל; הבחינות שאני צריך לבדוק; והבחירות שבהן בוחרי ישראל יתפלגו ברובם המכריע בין מפלגה ימנית (קדימה), מפלגה ימנית יותר (עבודה), מפלגה ימנית קיצונית (ליכוד) ומפלגה ימנית לאללה (ישראל ביתנו). את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לסיבה קצת פחות ברורה מאליה, אבל חשובה הרבה יותר: המשחק שלנו (הפועל, למי שזה לא ברור לו) נגד מכבי נתניה, שהתקיים ביום שני לפני שבועיים.

החיים היו כל כך הרבה יותר טובים לפני המשחק. היינו אז במקום השלישי בטבלה, בכושר טוב, ומצבנו נראה מצויין. ניצחון שלנו על נתניה היה מעלה אותנו למקום השני בטבלה על חשבונם ומציב אותנו בעמדה של איום ממשי על המקום הראשון שבו מחזיקה חיפה. זה היה משחק ליגה ראשון אחרי הפסקה ארוכה, שכללה פגרת חורף (?) ומלחמה. אנחנו יצאנו אל הפגרה במומנטום חיובי, חיפה היתה במומנטום שלילי ונתניה היתה נתניה, כלומר – לא משהו חשוב או מעניין במיוחד*. זה היה משחק מהסוג שבו מצהירים על כוונות להמשך העונה: ניצחון הוא הצהרה שאנחנו קבוצת צמרת לגיטימית ומתחרים על אליפות; הפסד הוא הצהרה שנגמרה העונה וכל מה שנשאר לראות זה כמה דרבים ומשחקים נגד בית”ר נצליח לנצח; ותיקו אומר שנמשיך לרדוף אחרי נתניה כל העונה, עם סיכויים לא רעים לגמור במקום השני (שבסופו של דבר לא יתממשו) וסיכויים מצוינים למקום באירופה.

בערב המשחק, הגענו לבלומפילד (אני ואחי, למי שלא ברור לו) כשאנחנו בנקודת האיזון המדויקת בין סקפטיות ותקווה שחייבים למצוא לפני משחקים חשובים. המגרש היה מפוצץ, האוירה היתה טובה, הבירה קרה והגרעינים טריים. העולם היה מלא בהבטחה ובהתרגשות. והתוצאה? אם אפשר לסכם בקצרה, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים: פירקנו אותם. גול מרחוק של אבוטבול, נגיחה של יבואה, ונגמר הסיפור. הצהרנו בקול רם וחזק שהפועל של העונה היא לא הקבוצה האומללה שניצלה מירידה ברגע האחרון בעונה שעברה, אלא קבוצה חזקה ומלהיבה שיש לה שאיפות אמיתיות ויכולת לממש אותן. בקיצור: פישלנו. בגדול.

לא היה צריך להיות גאון כדי לנחש מה יקרה בהמשך. פרץ של שמחה וגאווה שטף את הקבוצה והאוהדים. מספיק לקרוא את תיאור המשחק באתר אדום עולה:  “הפועל תל אביב העפילה הערב למקום השני בטבלה, מרחק 4 נק’ ממכבי חיפה המובילה. האדומים הצהירו הערב ללא כל חשש: אנחנו רוצים להגיע למכבי חיפה – ולעבור אותה... אנחנו עדים לאחת הקבוצות הכי תכליתיות בארץ. קבוצה שרוצה צמרת, מנצחת קבוצות צמרת ומאותת לכולם – הנה אנחנו באים”. אני לא צריך לספר לכם מה קורה כשמצהירים הצהרות כאלו, נכון? למרות שיומיים לאחר מכן הרכב טלאים מצ’וקמק שלנו (נוער + מחליפים) הפסיד בדרבי בגביע הטוטו, התייצבנו למשחק נגד בני יהודה בשבת מלאי אנרגיה, מוטיבציה ותחושה חיובית. זו היתה הזדמנות לבסס את העמדה שלנו במקום השני, להמשיך את המומנטום, ולהחזיר לגיא לוזון על מה שהוא עשה לנו בתחילת העונה שעברה.

הפסדנו 3:0, אלא מה?

אבל זו רק ההתחלה. התחזית להמשך החודש היא מה שגורם לי לשקול ברצינות לאמץ את תוכנית 9 הדקות של מפלגת הגאולה**: הערב יש לנו משחק נגד בית”ר, שנמצאת בכושר מצוין. אם נפסיד בו הם יעבור אותנו בטבלה ונתדרדר עד למקום הרביעי. בעוד שבוע יש לנו דרבי בגביע, שאם נפסיד בו נעוף כבר בסיבוב ט’, דבר שקרה בפעם האחרונה איפשהו באלף הקודם, כששחקנים עוד היו צריכים להפוך שולחנות בבית ההסתדרות כדי לקבל כסף. זה, דרך אגב, השלב שבו יתחילו רינונים והאשמות נגד גוטמן בעיתונות. ביום שבת שאחרי אנחנו בחוץ נגד מכבי פ”ת השנואה למשחק שהפסד בו יהפוך אותנו רשמית לקבוצת מרכז טבלה בינונית – וזה השלב שבו יופיעו כותרות בעיתונות הספורט על משבר אמון בקבוצה. זה גם בערך השלב שבו אגש להיבדק בקופת חולים בעקבות תעוקה בלב ויגלו שיש לי כולסטרול גבוה ואסור לי לאכול שום דבר חוץ מכרובית וכרוב ניצנים. ולשתות רק מים. שבועיים אחר כך מחכה לנו דרבי בליגה. למה היינו צריכים את כל זה? רק לפני שבועיים הכל נראה כל כך טוב. היינו חיוביים. היתה לנו תקווה. היה לנו מומנטום.

ומה שמשגע אותי יותר מכל זה שהיה כל כך קל להימנע מהמצב הנורא הזה. העולם היה יכול להיות עדיין מקום חיובי ואופטימי. תגידו אתם: לא היה עדיף להימנע מכל אי הנעימות הזאת מראש, להקשיב לאחי ולגמור בתיקו מול נתניה?

 

* אלא אם כן צריך לבקר חברים ניו-אייג’יסטיים שבחרו ללדת בלניאדו כי “רק שם אפשר לבחור מיילדת וללדת עם דולה. ומתקשר. וחיית מחמד, כי אנחנו לא רוצים שזעתר החתול שלנו ירגיש זנוח”, שאז ממש צריך להיות בה ואפשר לראות מקרוב שהיא בעצם פי-הגיהנום.

 

 ** נתראה מחר בצהריים בסנטר, דרך אגב – אין לי שופר אבל אולי אני אצליח לארגן זמבורה.

Advertisements
This entry was posted in הפועל, ספורט. Bookmark the permalink.

2 Responses to על הסיבות למצב העגום בו אנו נמצאים ואיך היה אפשר למנוע אותו

  1. Anonymous says:

    הרגת אותי עם מפלגת הגאולה, הייתי צריכה להיות בסנטר באותו יום…

  2. חח באמת מפלגת הגאולה גם אותי הרג,
    אחלה פוסט

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s