מורשתו של אהרון ברק

בגדול, אין הרבה דברים חדשים ומפתיעים בפסק הדין האחרון של ברק. העמדה החדשנית העיקרית בפסק הדין עצמו היא הסירוב של ברק לקבל את הקטגוריה של “לוחמים בלתי חוקיים”, וקביעתו שכל אדם שחלים עליו דינים ההומניטריים יסווג לאחת משתי הקטגוריות המוכרות זה מכבר: לוחמים ואזרחים. אם אני מבין נכון, משמעות הדבר היא שברק מזמין עתירה לביטול חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (חוק דיראני ועובייד) בפעם הבאה שמישהו ינסה להשתמש בו. נקודה מעניינת נוספת הוא האמירה המרומזת שלו שחיסולו של שחאדה לא היה ראוי מבחינה משפטית, שעשויה להשפיע על העתירה התלויה ועומדת (עד כמה שהצלחתי להבין) נגד האחראים לחיסולו. כפי שקובע ברק בפסק הדין: “טול מקרה רגיל של לוחם או מחבל צלף היורה על חיילים או אזרחים ממרפסת ביתו. יריה לעברו תהא מידתית גם אם כתוצאה מכך ייפגע אזרח-תמים הגר לידו או העובר בתמימות ליד הבית. לא כן אם הבית יופצץ מהאוויר ועשרות דייריו ועוברי אורח ייפגעו”.
אבל הסיפור המעניין לא נמצא בפסק הדין הזה, אלא באפקט המצטבר של פסיקותיו של ברק בשנים האחרונות. לעתים קרובות מובעת הדעה כי בג”צ בראשות אהרון ברק נוקט במדיניות של זיגזוגים בין החלטות הקורצות לימין ובין אלו הקורצות לשמאל. אולם למעשה, יש חוט המקשר בין כל הפסיקות הסותרות הללו: הניסיון לבצר את כוחו של בית המשפט העליון כגוף-על שלטוני שביכולתו לאסור על גופים שלטוניים אחרים לבצע מדיניות שחבריו לא מסכימים איתה. בעוד בעבר בג”צ הכפיף עצמו כמעט ללא יוצא מהכלל לשיקול הדעת של מערכת הביטחון, בשנים האחרונות השתנתה מדיניות זו: החל מהעתירות בנושא גדר ההפרדה, דרך העתירה בנוגע לחוק האזרחות ועד לעתירה הנוכחית, ברק דאג לבצר את מעמדו הפוליטי של בג”צ כפוסק אחרון בענייני פגיעה בזכויות אדם. ברק שומר לבג”צ את זכות המילה האחרונה – אם על ידי פסילה גורפת של הוראות שלטוניות ואם על הכפפתם לשיקול הדעת הנוכחי והעתידי של בית המשפט כ”מומחה לעניינים הומניטריים”. בסירובו לקבל החלטות גורפות ובדרישתו ל”מידתיות”, אשר כפופה לביקורת שיפוטית, ברק יוצר מחדש את בג”צ כמעין “בית לורדים”, שביכולתו להטיל וטו על החלטות של גופים שלטוניים אחרים כאשר הם פוגעים בזכויות אדם. ברמה המעשית, צעד זה מקנה למדיניות הביטחונית הישראלית לגיטימיות בינלאומית, ומאלץ אותה בתמורה להתחשב במידת מה בשיקול דעתם של שופטי בג”צ. כמובן ששיקול דעת זה לא יכול להיות מופעל לעתים קרובות מדי או באופן בוטה מדי, אחרת גורמים במערכת הפוליטית עלולים לפנות כנגדו ולפגוע במעמדו. כך יוצא שבשם זכויות האדם, בג”צ משמש כמכשיר שרצים עבור ממשלת ישראל.

למעשה, הפער שבין המכניזם המופעל (ביקורת שיפוטית גורפת) ובין התוצאות שהוא משיג (שינויים מינוריים, אם בכלל, במדיניות הישראלית הנוכחית) מרמזים על כך שיכול להיות שברק מכין את הקרקע למשבר שלטוני עתידי. אם התזה הזאת נכונה, הרי שברק חוזה התנגשות חריפה בין מדיניות זרועות השלטון ובין האידיאולוגיה הליבראלית שאותה נושא בג”צ, ומעניק לאחרון את הכלים הפרוצדוראליים שיאפשרו לו לנהל קרב הוגן כנגד הפוליטיקה הישראלית ההולכת ומסתחררת מכלל שליטה. אני מניח שהתסריט שעומד לנגד עיניו של ברק הוא טיהור אתני, או רמיסת זכויות אדם בזמן מערכת דיכוי עתידית בשטחים (כדוגמת חומת מגן). בכל מקרה, ברק מעניק את התחמושת המשפטית למקרה שבו יכלו כל הקיצין ובית המשפט העליון יראה עצמו מחויב לצאת למאבק כנגד השלטון. אם זהו תסריט סביר, השאלה המעניינת הופכת להיות: מהו הגבול שאותו יאלץ השלטון לחצות כדי לגרום לבית המשפט להתערב? קל מאוד לפספס גבול זה במסגרת קונפליקט מתמשך ומסלים. למעשה, רוב אנשי השמאל הרדיקאלי טוענים שגבול זה כבר נחצה מזמן.

בין אם גבול זה כבר נחצה ובין אם לא, בג”צ לא יכול להילחם לבד כנגד המערכת השלטונית ודעת הקהל. בלי תמיכה ציבורית ופוליטית, בג”צ לא יעז לצאת כנגד מדיניות הממשלה והצבא. ופה מוטלת עלינו אחריות כבדה: לעמוד על המשמר, להתריע, ולהפיץ את הרעיון שיום יבוא וניאלץ לקום ולהגן על מה שאנחנו מחשיבים כמוסרי, גם אם המשמעות של זה תהיה להוציא את עצמנו מכלל הקונצנזוס הישראלי. מעורבות זו הולכת ונהיית דחופה דווקא לנוכח היאוש הגובר מהמערכת הפוליטית בפרט ומהפרויקט הציוני בכלל. חשוב לנסות ולהשפיע דווקא בגלל שלא בטוח שניתן עוד לשנות את מסלול ההיסטוריה ולהציל את החזון של מדינה יהודית דמוקרטית. המוטיביציה שדוחפת אותי לא נובעת מהתקווה לשפר את המצב מיסודו, אלא מהפחד ממהשנים הארוכות שעלולות לחלוף עלינו כשאריות אנכרוניסטיות מפרויקט שאבד עליו הכלח. אם תסריטי האימה יתממשו, ובעתיד נגלה לניכר (כאזרחים אירופאים או אמריקאים במקרה הטוב, כפליטים במקרה הרע), אני רוצה להסביר לנכדי שלא הכל היה רע, ושלא כולנו היינו עיוורים. שניסינו, שעשינו ככל יכולתנו כדי להציל את רעיון המדינה היהודית, ושגם אם ההיסטוריה הותירה ממנו רק עיי חורבות, הוא היה בבסיסו רעיון טוב ומכובד, לפני שהפך לחלום בלהות. אולם עימות בין בג”צ לבין המערכת הפוליטית הוא באמת תסריט בלהות: פירושו שאבדה התקווה לשנות את מסלול התרסקות של מדינת ישראל באמצעים פוליטים. עד שזה יקרה, מוטלת עלינו האחריות לנסות ולהציל את ישראל מעצמה בכל האמצעים הפוליטיים שבידינו.

This entry was posted in בג\"צ, פוליטיקה. Bookmark the permalink.

1 Response to מורשתו של אהרון ברק

  1. רועי says:

    הקו העיקרי שמחנה והנחה ביהמ”ש העליון, בהנהגתו של הש’ ברק מפרשת מזרחי ועוד קודם לה היא פשוטה – ביצור והעלאת כוחו של בית המשפט העליון, כמפרש חוקים, חוזים ופעולות משפטיות פרטיות וציבוריות בחוק חוקי יסוד, וכמוסמך לבטל חוק ולבטל פעולה שלטונית של רשות שלטונית, וכמובן תוך העלאת קרנם של מושגי שסתום בתחום הציבורי (תקנת הציבור) ובמישור הפרטי (תום לב, תקנת ציבור, הגינות), כמו גם “סבירות” ו”מידתיות”.

    לדעתי, אנו עדים לשינוי בקו זה, ובנקיטת קו פורמליסטי יותר בהרכב הנוכחי של ביהמ”ש העליון, במישור הפרטי והציבורי. סנונית לכך אנו רואים בפסיקה בעניין ועדת החקירה הממלכתית (ר’ פוסט שלי בנושא בבלוג שלי, כתום, כאן: http://katom.blogli.co.il/archives/21).

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s