איפה אתם בשבת? (פוסט אורח)

מכיוון שלא הספקתי לכתוב פוסט לקראת ההפגנה בשבת, אני מפקיד את הבמה בידי חברי, אורי קינן.

אל ההפגנה הראשונה שלי לקח אותי אבא שלי. זו הייתה ההפגנה לשינוי שיטת הממשל ב-1990 ובגלל שרות הקבע הארוך שלו זו הייתה גם ההפגנה הראשונה שלו. בתור מי שעדיין בפנים היה איש צבא, הוא לא נראה נלהב מהנאומים, הסיסמאות ואווירת הקרנבל האנרכיסטית. הוא גם לא רצה שאני אשגה באשליות כלשהן לגבי מה משמעות האירוע. “אל תצפה שזה ישנה משהו” הוא אמר. “שינויים גדולים קורים לאט ולא ככה. אנחנו פה מסיבה אחת וזה להיספר. כדי שמחר כשיפתחו את העיתון יראו את המספר הזה ויגידו שיש כאן מגמה. שיש כאן ציבור גדול והדרישה שלו כנה ולגיטימית.” ככה בלי להתלהם, אבא שלי ניסח עבורי את אחד העקרונות המנחים שלי כאזרח. המניע שלי להשתתפות מאז בעשרות הפגנות, רובן קטנות מדי וחסרות כל השפעה. הלכתי אליהן בלב קל כי ידעתי מה התפקיד שלי. אני פה כדי להיספר.

יש מספיק סיבות לא להגיע בשבת הקרובה להפגנה. כבר עברנו לא מעט הפגנות בזמן האחרון. יש תחושה של דריכה במקום. ההנהגה נראית מבולבלת. מצוקות אמיתיות מגובבות יחד עם דרישות לא חשובות או ריאליות. כל זה נכון. העניין הוא שאם לא נלך אלה יהיו הסיבות לכישלון ואם נלך הם יהיו הקשיים שהמאבק הזה התגבר עליהם.

ביום שבת סביר שלא יגיעו מיליון, אבל זה לא העניין. המטרה היא להיספר, להיות חלק ממגמה. השינויים לא יקרו בין לילה אבל יש פה ציבור גדול עם דרישות קשות ולגיטימיות והוא לא ייתן הפעם למצב הביטחוני או כל סיבה אחרת, לגיטימית או שקרית, להיות מנוף לקומבינות. אם מספיק אנשים יגיעו, ואני לא יודע כמה זה מספיק אבל זה בטוח חייב לעבור את מה שהיה עד כה, אנחנו נראה שזה עדיין בוער בנו. שהזעם והתסכול שמעוררת השיטה לא התפוגגו. שהאחווה והתקווה לחיים יותר טובים לא היו סתם גחמה. אנחנו חייבים להראות את זה לפקידים והעסקנים ובעלי ההון, אבל חשוב מזה אנחנו חייבים להראות את זה לעצמנו.

 ועוד תוספת קטנה שלי: תבואו. זאת ההפגנה הכי חשובה מאז תחילת המאבק. אם הוא יגמר עכשיו, בלי תוצאות, מאיפה תמצאו שלושת אלפים שקל לחודש כדי לממן לילדים שלכם חינוך בבית ספר פרטי?

Posted in פוליטיקה | Leave a comment

בעיניים פקוחות: ועדת טרכטנברג ואנחנו

בפוסט האחרון שלי הסברתי, בין השאר, למה אני חושב שאין טעם לשאת ולתת עם משרד האוצר. בפוסט הזה אני רוצה לטעון בערך את ההיפך: שלמרות החשדנות המובנת מאליה ביחס אליהם, חשוב לקיים דיון עם ועדת טרכטנברג, ובפרט עם “צוות מנואל” שמרכז את פעילות המדיה החברתית שלה. אבל לפני שאני אסביר למה ואיך, אני צריך לבשר לכם את החדשות הרעות: אני חושב שועדת טרכטנברג נולדה בחטא. היא נועדה למנף את המאבק לצרכי משרד האוצר, ולהרוג אותו. אנחנו צריכים לנסות להציל אותה מעצמה.

כל מי שמתעסק עם מאבקים חברתיים יודע שהם חיים על זמן שאול. הסיבה שהם מצליחים לעתים כל כך רחוקות היא שמוסדות השלטון יכולים לחכות עד שהאנרגיה הראשונית תדעך ואנשים יתחילו לריב זה עם זה או סתם להתפזר לחיים האמיתיים שלהם, שאותם ניתן להשהות רק לתקופה מוגבלת מאוד[1]. ועדה, או משא ומתן, מאפשרים למסמס את המאבק, או להציג את המתנגדים להם ככאלה שלא באמת רוצים שינוי אמיתי. ואם הושגו פתרון או פשרה, תמיד אפשר להפר אותם אחרי שהאבק שוקע. זו טקטיקה קלאסית של הממשלה ומשרד האוצר. זה אולי נשמע קונספירטיבי, אבל הטרגדיה האמיתית של הפוליטיקה שלנו היא שזה שגרתי לגמרי. אם אתם לא מאמינים, ראו את הקישורים בפוסט הקודם שלי. לכן אני מרשה לעצמי לכתוב כאן בפירוש וללא היסוס: ועדת טרכטנברג הוקמה בעיקר כאמצעי לניצול וחיסול של המאבק.

שני רמזים חשובים לכך הם הרכב הועדה והמנדט שלה. הועדה מורכבת ממיטב הכלכלנים שבשרות המדינה, בעבר ובהווה[2], עם עוד כמה תוספות מהמגזר הפרטי, ומתחומים כמו חינוך וביטוח לאומי. לא תמצאו שם את דן בן דוד, תמר בן יוסף, או אביה ספיבק. בפועל, הועדה היא סמינר קטן שבו הכלכלנים הראשיים של האוצר ושירות המדינה ינסו לכוונן את המערכת שהם יצרו, ושיצרה אותם. לא מעורר תקווה. אם אני מבין את מנדט הועדה, המטרה שלה מוגבלת מאוד: לשנות את שיעורי המס (ולא את סך הכל הגביה) ואת חלוקת התקציבים בין משרדי הממשלה שונים, ולהגביל את עוצמתם של ה”טייקונים”. מה לגבי הדיור? ובכן, אתם זוכרים את מסיבת העיתונאים הקטסטרופלית שבה נתניהו הציג תכנית דיור שנקרעה לגזרים על ידי כולם פחות או יותר עוד באותו היום? אז לועדה יש גם מנדט להתוות “צעדי יישום” לתוכנית הזאת. זה לא רק מעליב, אלא גם משרטט היטב את גבולות הגזרה הצפויים של הועדה: אם אני קורא נכון את המפה, היא לא אמורה ליצור שינוי חברתי וכלכלי עמוק, ולהתערב בתכנון בפועל.

בקיצור, נראה שנתניהו מינה ועדה תפורה שמטרתה לקחת כסף ממשרד הביטחון ולהעביר לשאר המשרדים, ולהחליש את הטייקונים – צעדים שבמצב הפוליטי הרגיל הוא לא יכול היה לבצע. חשוב לזכור שהצעדים הצפויים הללו הם לא תשובה למחאה – הם משהו שנתניהו וראשי האוצר חולמים עליו כבר שנים. בתמורה להשגת היעדים האלה, נתניהו מוכן להקריב את תפיסת המיסוי הניאו-ליבראלית שלו, ולהעלות את המסים הישירים. מחיר לא רע מבחינתו, אם זה באמת יעבוד. בינתיים, המחאה תתמוסס, ספטמבר יבוא, משהו כבר יקרה (הפוסט נכתב אתמול. כמו שאנחנו יודעים, זה כבר קרה). ועד הבחירות הבאות הוא יוכל לסובב את כל האפיזודה הזאת כהישג.

אם זה המצב, האם אנו לא חייבים לצעוק זאת מעל כל עץ ושיח רענן, להלחם ולסרב לשתף פעולה עם הועדה? לטענתי, לא. אנחנו לא עיוורים, אבל אין לנו מה להרוויח מאסטרטגיה כזאת. יהיה מה שיהיה עם צוותי רוטשילד, ואם המשך המאבק, ועדת טרכטנברג עומדת להיות מוקד חשוב של עשיה ותשומת לב. יש לה סמכויות מעשיות, ויש סיבות – שאני תיכף אפרט – להאמין שהיא באמת יכולה ליצור התחלה של שינוי. האם היא יכולה לתת לנו כל מה שאנחנו רוצים? ברור שלא, ולא רק כי אנחנו לא יודעים או לא מסכימים. אבל אנחנו יודעים מה המנדט שלה, ואנחנו יודעים מה נקודת הסיום המשוערת שלה, ואנחנו יכולים לנסות ולדרבן אותה להגיע אל מעבר להם. לכן, המטרה שלנו צריכה להיות ברורה מאוד: בלי שום קשר להמשך המאבק, אנחנו צריכים לנסות לגרום לועדה ללכת עד כמה שיותר רחוק לכיוון שאליו הצבענו בחודש האחרון: צדק חברתי ומדינת רווחה.

למה אני חושב שיש טעם לנסות ולהשפיע על הועדה? ובכן, אין דרך יפה להגיד את זה, אז אשים את זה הקלפים ישר על השולחן: אני מאמין בבני אדם. אני מאמין שיש להם יכולות מדהימות, ומוסר, ומצפון, וגמישות מחשבתית. אפילו לכלכלנים. ואני מאמין שזה נכון גם לגבי חברי הועדה. ואני מאמין שהם מבינים שאנחנו נמצאים במצב היסטורי ייחודי שבו הביטוי “שינויים רדיקליים” הוא לא קללה. ישראל נמצאת היום בחזית הלא ממופה של יחסי מדינה-חברה-כלכלה. גם המשבר וגם המאבק שלנו הם גלובאליים לא פחות מהיותם מקומיים, ואין לנו מודל להעתיק ממנו. העולם כולו נמצא תחת ערפל קרב שבו מדינות, תאגידים, שווקים פיננסיים, וקהילות אנושיות נאבקים זה בזה ובאותה עת מנסים למצוא שיווי משקל חדש שיאפשר להרגיע את המהומה שבה אנו שרויים מאז תחילת העשור הקודם. ואני מאמין שחברי הועדה יכולים לחתור מעבר לצפוי ולמובן מאליו. למה אני מאמין? כי זה מה שהם אמרו.

התפקיד שלנו הוא להזכיר להם שהם נושאים באחריות כלפי אזרחי ישראל, ולא כלפי הממשלה, משרד האוצר, נתניהו, או שטייניץ. לדחוף ולעודד אותם ללכת עד לקצה גבולות המנדט שלהם, שיש בו מספיק עמימות כדי לפרש אותו באופן מרחיב, ולהצביע מפורשות על מה שמעבר לו. לומר להם שאם הם יחליטו לאתגר את עצמם ואת מי שמינה אותם, אנחנו נהיה כאן כדי לתמוך בהם. אבל כדי שכל זה יהיה אפשרי, צריך להתחיל מצעד אחד: לתת להם להנות מהספק. לתת להם מוטיבציה ללכת לכיווננו. אם הם ירגישו שלא ניתן לרצות אותנו בשום אופן, אין להם שום סיבה לנסות. אבל אם נדרוש מהם להתייחס אלינו ואל עצמם ברצינות הראויה, ונתייחס אליהם בהתאם, יש סיכוי שהם באמת יעשו את זה.

ונניח שהחלטנו לעשות את זה, מה זה אומר בפועל? זה אומר ליצור שיחה אמיתית עם אנשים אמיתיים. זה עסק תובעני. כי כדי לנהל שיחה אמיתית צריך לדעת להתאפק, וגם להקשיב לצד השני. אבל אפשר להרוויח כאן המון: בשיחה אמיתית, הדוברים הם אנשים, לא קלישאות שמבטאות את עצמן דרכנו. בשיחה כזאת, יש מקום לשינוי אמיתי. הצעד הראשון בכיוון הנכון כבר נעשה, לטעמי, על ידי מנואל טרכטנברג עצמו ועל ידי אנשי “צוות מנואל”, ד”ר אורן צוקרמן ושירי פרציגר כהן, ניב ליליאן שמנהל את אתר “הידברות” ומספר עובדים נוספים שאינם מזוהים בשמם (דרך אגב, למה לא?). הבחירה לייצג את הועדה על ידי קולות אנושיים, אמיתיים, ידועים, היא הימור נועז, כי בלי ניסוחים מוכתבים מראש ובירוקרטיה ואנונימיות להתחבא מאחוריהן, הכל יותר קשה ומאתגר.

ועכשיו לפואנטה של הפוסט הזה. כאזרח האינטרנט וכחוקר יש לי רתיעה חריפה, כמעט אוטומטית, מאנשים שמשתמשים בהבנה שלהם את המדיום כדי לשווק דברים. אבל אני מוכן לתת לאנשי “צוות מנואל” – כמו לועדה עצמה – להנות מהספק, ומוכן להתייחס ברצינות למה שהם אומרים על עצמם: שהם שם בשבילנו; שהם מאמינים במה שהם עושים. אחרי הכל, הם בשר מבשרנו: גולשים ותיקים, עכברי אינטרנט. אני מצפה מאנשים כאלה לזכור שהם לא רק מועסקים בפרויקט חשוב ומלהיב, אלא גם אזרחים בעלי אחריות חברתית. ושיודיעו לנו, כמה שיותר מהר, עד כמה הם – או, במלים אחרות, אנחנו – מסוגלים להשפיע. ואם יסתבר שתפקידם מסתכם בהרגעה ובספינים – אני מקוה שהם ימצאו בעצמם את היושרה הנחוצה כדי להתפטר. אחרת, לדעתי האישית, הם לא ראויים יותר להניח את טביעת מקלדתם על רשת האינטרנט העברית. אחריות חברתית היא שם המשחק. ושוב, כדי שהם יזכרו את זה, אנחנו צריכים לדבר איתם, ולשאול אותם, ולהזכיר להם שאחרי שההרפתקאה הזאת נגמרת, הם יצטרכו להמשיך לחיות כאן איתנו.

ומה לגבי תוכן השיחה שלנו עם הועדה? באופן לגמרי לא מפתיע, דוקא בנושא הקריטי הזה יש לי יחסית מעט מה לומר. בעיקר, צריך ללחוץ לקבל תשובות כמה שיותר מהירות על גבולות הגזרה שהם קובעים לעצמם. יש כמה נושאים שהתעלמות מהם, לדעתי, תהיה מעילה בתפקיד הועדה: בעניין משרד האוצר, צריך לדבר על חוק ההסדרים האנטי-דמוקרטי; על אחיזת החנק של חשבי האוצר במשרדים הביצועיים, שגורמת לתת ביצוע כרוני; על מיקור החוץ של כל שירות אפשרי, לפעמים במחירים איומים לציבור מקבלי השירותים ולעובדים; על ה”קיצוצים הרוחביים” הבלתי פוסקים שאינם מאפשרים תכנון מסודר; על הזליגה המתמדת של תקציבים אל משרד הבטחון מעבר לתקציב שמאושר לו. בעניין יחסי העבודה במדינה, צריך לעסוק בהדרדרות ההולכת ונמשכת של מצבם של העובדים בישראל, ובעיקר עובדי הקבלן; בתפקידה של המדינה כמעסיק הגדול במשק בתהליך הזה; במצבם הבלתי אפשרי של מפוטרים בגיל מבוגר שאינם יכולים למצוא עבודה. צריך לדון גם במצבם של הפלסטינים אזרחי ישראל, באפלייתם הישירה והעקיפה בשוק העבודה, בשירות המדינה, במוסדות התכנון, בחינוך ובכלל. צריך לדון בהחייאת הדיור הציבורי, בפיקוח על מחירי הדירות, ביחס של ישראל לשווקים הפיננסיים, שאירופה כבר החלה להטיל עליהם מגבלות ראשונות. ולבסוף צריך לשאול ולברר האם, במשק הישראלי הקטן, הגברת התחרותיות היא המדיניות הנכונה להקלת הנטל, או שמא דווקא פיקוח ממשלתי.

זהו. כתבתי הרבה יותר מדי. עכשיו תורכם.


[1]  אנחנו כבר רואים את זה קורה מסביבנו, וזה ילך ויחמיר. זה תהליך טבעי, והוא מהיר וקשה יותר במשטרים דמוקרטיים. זה לא אומר שהמאבק נכשל, זה רק אומר ששלב הכריזמטי, המרגש, הולך ודועך, ועכשיו יגיע משהו חדש. קשה יותר, אבל אולי גם פורה יותר.

[2]  למשל: אייל גבאי, מנכ”ל משרד ראש הממשלה; יורם גבאי, ממונה לשעבר על הכנסות המדינה; גל הרשקוביץ, ראש אגף תקציבים במשרד האוצר; רפי מלניק, ראש צוות מאקרו של מנכ”ל האוצר; קרנית פלוג, משנה לנגיד בנק ישראל; שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של רשות ההגבלים העסקיים. יש עוד, אבל אני מקווה שהדפוס ברור. דרך אגב, אני מתנצל בפניהם על השמטת התארים האקדמיים – רובם דוקטורים לכלכלה, או לכל הפחות בעלי תואר שני

Posted in Uncategorized, אינטרנט, פוליטיקה | 4 Comments

עם מי אנחנו נושאים ונותנים

הדרישות של ראשי המאבק לקראת המשא ומתן באמת נשמעות רע מאוד. מה פתאום לדון ישירות עם נתניהו? ועוד מול מצלמות?

כדי להבין מה הקטע, כדאי להזכיר כמה דברים לגבי משאים ומתנים עם משרד האוצר: אנשי האוצר הם חבורת תגרנים חסרי כבוד שסומכים על הזיכרון הקצר שלנו כדי לחסל מאבקים חברתיים במינימום מחיר. הם גוררים משאים ומתנים באופן שיטתי ובחוסר תום לב כדי להתיש את הצד השני ולהפוך את המחאה לחסרת עניין מבחינה תקשורתית. ואחרי שהם כבר חותמים על הסכמים, יש להם נטיה לא לעמוד במה שהוסכם, או לפחות לנסות. לפעמים הם עושים את זה ישירות, ולפעמים דרך החשבים שלהם שנמצאים בכל משרדי הממשלה ומונעים מימוש של תקציבים.

אולי לתקשורת ולציבור יש זיכרון קצר, אבל האינטרנט זוכר הכל. עשר דקות של חיפוש בגוגל הביאו את התוצאות הבאות:

יוני 2011: משרדי האוצר והבריאות הפרו את ההסכם שסיים את שביתת האחיות

פברואר 2011: חמישה מיליון שקלים שנתניהו הבטיח למעון לנשים מוכות ב-2009 עדיין לא הגיעו

ינואר 2011: יושב ראש הועדה  לבחינת התחרותיות בשוק התקשורת: “האוצר שיקר לי, שיקר לשתי ועדות ציבוריות, שיקר לבית משפט ושיקר לוועדת הכספים של הכנסת”

ינואר 2011: האוצר הפר את ההסכם עם השלטון המקומי לגבי הורדת מחירי במים

אוקטובר 2010: האוצר הפר את הבטחתו לריבלין לצמצם משמעותי את חוק ההסדרים בתמורה לתמיכתו בתקציב דו שנתי

יולי 2010: האוצר לא עמד בסיכום שסיים את שביתת הרשויות המקומיות

נובמבר 2006: האוצר הפר הסכם עם ההסתדרות לפתרון הלנת השכר ברשויות המקומיות

זה לקט מקרי למדי. יש עוד המון כאלה (אם אתם מכירים מקרים מעניינים, תוסיפו בתגובות).

באופן אישי, אני מתנגד לכל משא ומתן עם הממשלה הנוכחית. לטעמי, הדרישה של המאבק חדה וברורה: סוף להפרטת הציבוריות הישראלית, וחידושה של מדינת הרווחה. כמו שכתב נדב אייל, אנחנו רוצים חוזה חדש בין האזרחים למדינה. אם אנחנו באמת רוצים חוזה שרלוונטי לכולם, אנחנו צריכים סולידריות כאסטרטגיה פוליטית. המאבק הזה יכול להצליח רק אם הוא יתבסס על סולידריות בין כל נפגעי המדיניות הכלכלית הישראלית – כלומר, כולנו חוץ מבעלי ההון. מה שצריך לעלות על השולחן הוא חידוש מערכות הרווחה הישראליות, תכנון כלכלי במקום מכירת חיסול של נכסי המדינה, וחיסול טבעת החנק של האוצר על תקציב המדינה ותקציבי המשרדים השונים.

אין שום סיכוי שנקבל את זה במשא ומתן עם הממשלה הנוכחית. ממשלה טורבו קפיטליסטית לא תיצור מדינת רווחה. אין חיה כזאת. הדבר היחיד שהממשלה הזאת יכולה לעשות זה לנסות שוב ושוב לקרוע סקטורים מהמאבק באמצעות שוחד נקודתי: הסטודנטים, העבודה המאורגנת, הצעירים משלמי שכר הדירה, הרופאים, ההורים, “מעמד הביניים”, וכו’. זה מה שמשא ומתן יעשה: יעמיד פיתויים נקודתיים, נקודות בהן התקשורת תסביר שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים ושבהן עופר עיני יוכל להסביר לנו שקיבלנו את כל מה שאפשר, כמו שהוא עשה במקרה של העו”סיות ושל חיפה כימיקלים.

אבל כנראה שבאמת אי אפשר להימנע לגמרי מהידברות, ולו כאסטרטגיה תקשורתית. לכן לגיטימי להציב דרישות שנשמעות מופרכות כתנאי לעצם קיומו. צריך לזכור שמי שבלחץ זו הממשלה, לא אנחנו, ולחזור ולהזכיר בכל הזדמנות את השקרים והמניפולציות שהאוצר מפעיל באופן קבוע במשאים ומתנים כהסבר לדרישות האלה.

ועוד משהו קטן: אם זה היה תלוי בי, האדם הראשון שהייתי מגייס לצוות המשא ומתן היתה תמר בן יוסף.

Posted in פוליטיקה | 14 Comments

Old Wikipedia edits from 2001

Following the discovery of the Wikipedia backups from 2001 by Tim Starling, and with much appreciated help from Jospeh Reagle, I created an excel 2007 (.xlsx) file that includes all the edits from January 15th to August 17th (the last in the backups). The file is very big (more than 40 MB) and won’t open in excel 2003 or Google docs. It could use some more editing, or preferably conversion to wiki format, but it’s usable and easy to work with, using searches and filters.

the contents are full of interesting stuff, especially the very early policy discussions. For Wikipedia researchers,  it is a highly useful resource for relatively guilt-free procrastination. regretfully, it stops right before things starts to get really interesting – September 11th, the controversies surrounding Sanger’s role in the project, the inception of Meta-Wikipedia and the move to phase II software are all just around the corner. If someone knows how to create a similar file for the following year or so, I’d really like to get my hands on it.

Here it is:

https://liorgimel.files.wordpress.com/2011/05/augmented-diff_log.xlsx

Posted in Wikipedia | Leave a comment

100 השירים הגדולים של הרוק של מייברג – הפלייליסט

פרויקט 100 השירים הגדולים של הרוק של רון מיברג עשה לי את השבוע. גיליתי שם שירים וזמרים נהדרים שלא הכרתי, ושאין הרבה סיכוי שהייתי מגלה אותם בדרך אחרת. למרות שהייתי מחליף חלק מהביצועים, זו היתה דרך מצויינת להעביר שעות של עבודה מול המחשב בלי לחרוש את אותה מוזיקה שאני כבר מכיר, ופונקציית ה- related videos הרחיבה אותה לכדי מסע מוזיקלי שיכול להימשך ימים ארוכים, ועדיין לא נגמר.
כשירות לציבור, יצרתי רשימת השמעה ביוטיוב שתאפשר לכם להתרווח ולשמוע את הרשימה כולה בלי להתאמץ. תלחצו על play all, תתרווחו לכם ותבלו.

Posted in אינטרנט, כללי, מוזיקה | Leave a comment

על הסיבות למצב העגום בו אנו נמצאים ואיך היה אפשר למנוע אותו

דאגלס קופלנד כתב פעם על נוסטלגיה אולטרה-קיצרת טווח, תחושה הגורמת לאנשים לומר דברים כמו “אלוהים, החיים היו כל כך הרבה יותר טוב לפני שבועיים!”. ובכן, אני די מזדהה עם התחושה הזאת כרגע, ולא קשה למצוא סיבות לכך: מזג האוויר המגעיל; הבחינות שאני צריך לבדוק; והבחירות שבהן בוחרי ישראל יתפלגו ברובם המכריע בין מפלגה ימנית (קדימה), מפלגה ימנית יותר (עבודה), מפלגה ימנית קיצונית (ליכוד) ומפלגה ימנית לאללה (ישראל ביתנו). את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לסיבה קצת פחות ברורה מאליה, אבל חשובה הרבה יותר: המשחק שלנו (הפועל, למי שזה לא ברור לו) נגד מכבי נתניה, שהתקיים ביום שני לפני שבועיים.

החיים היו כל כך הרבה יותר טובים לפני המשחק. היינו אז במקום השלישי בטבלה, בכושר טוב, ומצבנו נראה מצויין. ניצחון שלנו על נתניה היה מעלה אותנו למקום השני בטבלה על חשבונם ומציב אותנו בעמדה של איום ממשי על המקום הראשון שבו מחזיקה חיפה. זה היה משחק ליגה ראשון אחרי הפסקה ארוכה, שכללה פגרת חורף (?) ומלחמה. אנחנו יצאנו אל הפגרה במומנטום חיובי, חיפה היתה במומנטום שלילי ונתניה היתה נתניה, כלומר – לא משהו חשוב או מעניין במיוחד*. זה היה משחק מהסוג שבו מצהירים על כוונות להמשך העונה: ניצחון הוא הצהרה שאנחנו קבוצת צמרת לגיטימית ומתחרים על אליפות; הפסד הוא הצהרה שנגמרה העונה וכל מה שנשאר לראות זה כמה דרבים ומשחקים נגד בית”ר נצליח לנצח; ותיקו אומר שנמשיך לרדוף אחרי נתניה כל העונה, עם סיכויים לא רעים לגמור במקום השני (שבסופו של דבר לא יתממשו) וסיכויים מצוינים למקום באירופה.

בערב המשחק, הגענו לבלומפילד (אני ואחי, למי שלא ברור לו) כשאנחנו בנקודת האיזון המדויקת בין סקפטיות ותקווה שחייבים למצוא לפני משחקים חשובים. המגרש היה מפוצץ, האוירה היתה טובה, הבירה קרה והגרעינים טריים. העולם היה מלא בהבטחה ובהתרגשות. והתוצאה? אם אפשר לסכם בקצרה, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים: פירקנו אותם. גול מרחוק של אבוטבול, נגיחה של יבואה, ונגמר הסיפור. הצהרנו בקול רם וחזק שהפועל של העונה היא לא הקבוצה האומללה שניצלה מירידה ברגע האחרון בעונה שעברה, אלא קבוצה חזקה ומלהיבה שיש לה שאיפות אמיתיות ויכולת לממש אותן. בקיצור: פישלנו. בגדול.

לא היה צריך להיות גאון כדי לנחש מה יקרה בהמשך. פרץ של שמחה וגאווה שטף את הקבוצה והאוהדים. מספיק לקרוא את תיאור המשחק באתר אדום עולה:  “הפועל תל אביב העפילה הערב למקום השני בטבלה, מרחק 4 נק’ ממכבי חיפה המובילה. האדומים הצהירו הערב ללא כל חשש: אנחנו רוצים להגיע למכבי חיפה – ולעבור אותה... אנחנו עדים לאחת הקבוצות הכי תכליתיות בארץ. קבוצה שרוצה צמרת, מנצחת קבוצות צמרת ומאותת לכולם – הנה אנחנו באים”. אני לא צריך לספר לכם מה קורה כשמצהירים הצהרות כאלו, נכון? למרות שיומיים לאחר מכן הרכב טלאים מצ’וקמק שלנו (נוער + מחליפים) הפסיד בדרבי בגביע הטוטו, התייצבנו למשחק נגד בני יהודה בשבת מלאי אנרגיה, מוטיבציה ותחושה חיובית. זו היתה הזדמנות לבסס את העמדה שלנו במקום השני, להמשיך את המומנטום, ולהחזיר לגיא לוזון על מה שהוא עשה לנו בתחילת העונה שעברה.

הפסדנו 3:0, אלא מה?

אבל זו רק ההתחלה. התחזית להמשך החודש היא מה שגורם לי לשקול ברצינות לאמץ את תוכנית 9 הדקות של מפלגת הגאולה**: הערב יש לנו משחק נגד בית”ר, שנמצאת בכושר מצוין. אם נפסיד בו הם יעבור אותנו בטבלה ונתדרדר עד למקום הרביעי. בעוד שבוע יש לנו דרבי בגביע, שאם נפסיד בו נעוף כבר בסיבוב ט’, דבר שקרה בפעם האחרונה איפשהו באלף הקודם, כששחקנים עוד היו צריכים להפוך שולחנות בבית ההסתדרות כדי לקבל כסף. זה, דרך אגב, השלב שבו יתחילו רינונים והאשמות נגד גוטמן בעיתונות. ביום שבת שאחרי אנחנו בחוץ נגד מכבי פ”ת השנואה למשחק שהפסד בו יהפוך אותנו רשמית לקבוצת מרכז טבלה בינונית – וזה השלב שבו יופיעו כותרות בעיתונות הספורט על משבר אמון בקבוצה. זה גם בערך השלב שבו אגש להיבדק בקופת חולים בעקבות תעוקה בלב ויגלו שיש לי כולסטרול גבוה ואסור לי לאכול שום דבר חוץ מכרובית וכרוב ניצנים. ולשתות רק מים. שבועיים אחר כך מחכה לנו דרבי בליגה. למה היינו צריכים את כל זה? רק לפני שבועיים הכל נראה כל כך טוב. היינו חיוביים. היתה לנו תקווה. היה לנו מומנטום.

ומה שמשגע אותי יותר מכל זה שהיה כל כך קל להימנע מהמצב הנורא הזה. העולם היה יכול להיות עדיין מקום חיובי ואופטימי. תגידו אתם: לא היה עדיף להימנע מכל אי הנעימות הזאת מראש, להקשיב לאחי ולגמור בתיקו מול נתניה?

 

* אלא אם כן צריך לבקר חברים ניו-אייג’יסטיים שבחרו ללדת בלניאדו כי “רק שם אפשר לבחור מיילדת וללדת עם דולה. ומתקשר. וחיית מחמד, כי אנחנו לא רוצים שזעתר החתול שלנו ירגיש זנוח”, שאז ממש צריך להיות בה ואפשר לראות מקרוב שהיא בעצם פי-הגיהנום.

 

 ** נתראה מחר בצהריים בסנטר, דרך אגב – אין לי שופר אבל אולי אני אצליח לארגן זמבורה.

Posted in הפועל, ספורט | 2 Comments

למה אני מתכוון להצביע לחד”ש

אחרי התלבטויות ממושכות, החלטתי לצרף את כתפי הציונית לשורה ולהצביע לחד”ש, לראשונה בחיי. מה שבסופו של דבר הכריע את הכף בעדה (ונגד מר”ץ) היו שני דברים: חד”ש היתה הגוף היחיד שיצא בקול רם וברור נגד המלחמה בעזה, והיא גם המפלגה היחידה שהצבעה לה היא הצהרה חד משמעית בעד שותפות יהודית ערבית במדינת ישראל.

ואגב, זה קצת פתטי לראות את אנשי התקשורת והפוליטיקאים שנבהלים ומזדעזעים מההתחזקות של ליברמן אחרי שהם ניהלו בשבילו מסע בחירות מוצלח ומתוקצב. מה הם חשבו שיקרה אחרי המירוץ לימין שהם ניהלו במהלך המלחמה? אם להיות מנהיג ראוי פירושו לתמוך בקו ימני מיליטנטי, להאמין שישראל צריכה להתנהג כמו הבריון השכונתי ולעשות דה-לגיטימציה לערבים ולשמאל, אז ברור שהוא משיג את כולם בהליכה.

Posted in כללי, פוליטיקה | 2 Comments